כשהבת שלי אובחנה בגיל שנתיים כמצויה על הרצף האוטיסטי ועם הפרעת קשב־ריכוז קשה, הבית שלנו הפך לשדה מאתגר: היא לא דיברה, ובזמני כעס או תסכול הייתה מטיחה את הראש בחפצים או ברצפה עד פגיעה עצמית. הלילות היו שבורים, כולנו מותשים, וגם אחיה הגדול נפגע שוב ושוב “במשחקים” חסרי מודעות. לא הייתה לנו כמעט רשת תמיכה -והרגשנו לבד.

בכנס על גידול קנאביס הכרנו את חגית ורון יגודה. מהם שמענו, בזהירות רבה, על מקרים של שיפור אצל ילדים על הרצף, באפילפסיה ועוד, בעזרת שמן קנאביס. היו לנו המון חששות: “להמסטיל” ילדה בת שלוש? זה בטוח? מה עם מחקרים? איך יודעים מה יש בתוך השמן ובאילו יחסים?

החלטנו להתחיל בזהירות יתרה: טיפות שמן לפני השינה (כדי שנהיה לידה), בתקווה לשפר את הפרעות השינה. כדי לעקוף את ההתנגדות לתרופות, הטמענו את הטיפות ב”אצבע שוקולד” שהיא אוהבת. באותו לילה היא נרדמה בפחות מחמש דקות – ואנחנו, מרוב דאגה, בדקנו כל כמה דקות שהיא נושמת. בבוקר הבנו: זו אותה ילדה – פשוט רגועה וישנה.

משם, לאט ובפיקוח, ראינו שיפור בשינה, צלילות וריכוז לפני ההרדמה, ובהמשך שילבנו ריכוזים שונים גם ביום. בכל העלאת מינון קיבלנו דיווחים מהגן (גן מיוחד) על שיפורים בהתנהגות ובריכוז. דפיקות הראש פחתו — ולבסוף נעלמו (גם בזכות עבודת הצוות בגן). ממש ראינו “קפיצות התפתחות” שמסתנכרנות עם התאמות המינון.

היום, בגיל חמש וחצי, היא עדיין בגן מיוחד – אבל מדברת, מתקשרת, רגועה וקשובה יותר. הדרך עוד ארוכה, הפערים מול ילדים “רגילים” עדיין גדולים, אבל ההתקדמות מתמדת. בהתחלה לא חלקנו עם הסביבה – גם בגלל חוקיות (לפני רישיון) וגם בגלל סטיגמות. היום, כשאנחנו מנוסים ובשלים יותר, אנחנו בוחרים לשתף בתקווה שזה יפתח לבבות ויעזור להורים שחוששים.